אני רוצה להיות מטפלת רגשית/ נפשית

נשים חרדיות רבות מעוניינות להיות מטפלות בתחום הנפש/ רגש. הסיבות לכך מגוונות: החל מרצון לסייע לאנשים ברגעים הקשים בחייהם, ועד הרצון לפתוח קליניקה פרטית משגשגת ומכניסה. לשבת על כורסא מול מטופלת שמשתפת בנבכי נפשה ובייסוריה, ולהקל עליה, ולו במשהו. אין ספק שישנו צורך ומקום בנשים רבות שייכנסו לתחום זה (ויותר מכך: בגברים, אך זה כבר נושא אחר), אך חשוב לעשות סדר בעניין זה: מהן אפשרויות הלימודים, התעסוקה, ומהן רמות ההכשרה? 

פסיכיאטריה 

רמת ההכשרה הגבוהה ביותר בתחום בריאות הנפש היא מקצוע הפסיכיאטר. הפסיכיאטרית היא רופאת הנפש. היא לומדת לימודי רפואה רגילים, בדיוק כמו קרדיולוג או רופא עור, ובתקופת ההתמחות, לאחר קבלת תואר הד"ר לרפואה, בוחרת להתמחות בתחום בריאות הנפש. פסיכיאטריות מוסמכות לכתוב מרשמי תרופות (כמו תרופות נוגדות דיכאון) וכן להעניק טיפול באמצעות שיחה (מה שקרוי בלשון העם "טיפול פסיכולוגי"), כאשר בד"כ הדגש הוא על טיפול תרופתי. מסלול ההסמכה לתפקיד זה הוא בן 11.5 שנים לכל הפחות: 6 שנים עבור תואר ד"ר לרפואה (או 7 במסלול הכולל 3 שנות תואר ראשון + תואר רפואה ארבע שנתי), שנת סטאז', ועוד 4.5 שנות התמחות בפסיכיאטריה. ועוד לא כללנו כאן זמן עבודה על הפסיכומטרי ובגרויות על מנת להתקבל ללימודי רפואה. מבחינה תעסוקתית, פסיכיאטרים עובדים לרוב במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים, ובמרפאות בריאות הנפש בקופות החולים. כמובן שאפשרות הקליניקה הפרטית פתוחה בפניהם כמשרה מלאה, או כתוספת לעבודה במסגרות הציבוריות. 

פסיכולוגיה 

רמת ההכשרה השניה לה, והמכובדת גם כן, היא של פסיכולוג. ישנם סוגים רבים של פסיכולוגים, כאשר המפורסם שבהם הוא הפסיכולוג הקליני (כן, זה שיושב על הכורסא ומקשיב לדיבורים של המטופל שלו). הפסיכולוג מטפל בפונים אליו באמצעות שיחות, בד"כ באורך של 50 דקות, ושומר בד"כ על קשר ארוך טווח יחסית עם מטופליו, לעתים של שנים, אחת לשבוע. מסלול ההכשרה של הפסיכולוג אורך 10 שנים לכל הפחות, כאשר התואר הראשון אורך 3 שנים לכל הפחות, התואר השני אורך שנתיים, וההתמחות אורכת בד"כ ארבע שנים בחצי משרה. ישנם עוד סוגים רבים של התמחות פסיכולוגית, כגון פסיכולוג חינוכי העובד בבתי ספר או בשיתוף עם צוותי חינוך, פסיכולוג תעסוקתי/ ארגוני המתמחה בעולם העבודה, ופסיכולוג שיקומי העובד בבתי חולים. 

התואר השני בפסיכולוגיה הוא זה המזכה בכותרת הנחשקת "פסיכולוג", וניתן להתקבל אליו רק לאחר תואר ראשון בפסיכולוגיה, או תואר במדעי החברה המכיל את כל קורסי הליבה בפסיכולוגיה, ולאחר מעבר של מבחן ה'מתא"ם'. יש לציין כי התחרות על קבלה לתואר שני בפסיכולוגיה אינה קלה כלל ועיקר, אך ודאי קשה פחות מבעבר, בזכות מסלולים רבים שנפתחו בשנים האחרונות במכללות. עם זאת, יש לציין כי לימודי פסיכולוגיה בהפרדה (מלאה או כמעט מלאה) קיימים רק במסגרת התואר הראשון, ולא קיימים כלל במסגרת התואר השני. למי שמעוניינת (או מעוניין) במסלול זה כדאי לפנות לרכז/ת זרקור במקום מגוריה, על מנת לקבל עוד קצת מידע חשוב, ולהתייעץ על האופן המתאים ביותר עבורה. 

עבודה סוציאלית קלינית 

רמת ההכשרה השלישית, שבמובנים רבים אינה נופלת בדבר מן השניה, היא של עובדת סוציאלית (עו"ס) קלינית. עובדת סוציאלית קלינית היא מי שסיימה תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, במגמה הקלינית. במקצוע העבודה הסוציאלית אין תקופת התמחות, וזה יתרון גדול לעומת מקצוע הפסיכולוגיה, כך שתוך 5 שנים (תואר ראשון + שני), ניתן להגיע למעמד של עו"סית קלינית, המטפלת באופן ציבורי או פרטי במטופלות, בדיוק כפי שפסיכולוגית מטפלת. הבדל אחד בין הפסיכולוגית הקלינית לעו"סית הקלינית, הוא שלראשונה יש הסמכות לאבחן הפרעות נפשיות, בעוד לשניה אין סמכות שכזאת. עם זאת, יש לדעת כי רוב הפסיכולוגים אינם עוסקים ממילא באבחון, אלא בטיפול. כמו כן, רמת היוקרה של המקצוע נחשבת מעט נמוכה יותר, אם כי ההכשרה בהחלט שוות ערך, ועו"סית קלינית יכולה לנהל קליניקה פרטית ראויה ומשגשגת ולהועיל למטופלותיה בדיוק כמו פסיכולוגית.  

יתרון משמעותי נוסף של מקצוע העו"ס על פני מקצוע הפסיכולוגיה, הוא שעו"סית נחשבת לבעלת מקצוע ויכולה לטפל מיד בסיום התואר הראשון (גם אם לא נהוג לעשות כן במסגרת פרטית), וכן יכולה לעבוד כעו"סית במסגרות ציבוריות רבות (זהו בהחלט מקצוע מבוקש למדיי בשוק העבודה). לעומתה, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה אינה פסיכולוגית, ולמעשה, פתוחות בפניה הרבה פחות דלתות מאלו הפתוחים בפני העובדת הסוציאלית בעלת התואר הראשון. שתיהן למדו שלוש שנים וסיימו תואר ראשון. בוגרת תואר ראשון בעו"ס היא כבר אשת מקצוע שיכולה להתמודד על מרבית המשרות בתחום העו"ס, ואילו בוגרת התואר בפסיכולוגיה אינה בעלת מקצוע ולא יכולה להתמודד על תפקידי פסיכולוגית. חסרון הקיים בתפקיד העו"ס, הוא שהשכר במערכת הציבורית הינו נמוך יחסית למקצועות שתוארו קודם, נכון למועד כתיבת שורות אלה. 

במקצוע העבודה הסוציאלית ישנן התמחויות רבות מלבד ההתמחות הקלינית, כגון התמחות קהילתית – עבודה עם משפחות הנמצאות במצבי דחק שונים, וסיוע להן. גם עו"סית שהתמחותה אינה קלינית, יכולה להעניק טיפול נפשי, אך בד"כ לא תפתח קליניקה פרטית, אלא לאחר לימודי תעודה בפסיכותרפיה, בני שלוש שנים, אחת לשבוע (יש לציין שגם כל בעלי המקצוע שתוארו עד כה נוטים ללמוד במסגרת זו, בנוסף על לימודיהם הפורמליים-אקדמיים). 

מי שרוצה להיות עו"סית קלינית, אבל אין ברשותה תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תוכל לבחור אחד משני מסלולים של הסבה. הראשון אורך שלוש שנים בלבד, ובסיומו היא תהיה עו"סית קלינית (בעלת תואר שני), וזאת במקום שנתיים בלבד של תואר שני, למי שהתואר הראשון שלה הוא בעו"ס. החיסרון במסלול זה הוא שאינו נלמד בהפרדה מגדרית. המסלול השני אורך ארבע שנים, כאשר בשנתיים הראשונות עוברים הסבה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, ואז בשנתיים נוספות משלימים תואר שני בעבודה סוציאלית. הסבה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית – קיימת בהפרדה מגדרית, וכך גם לימודי תואר שני בעו"ס (אם כי קיימת תחרות עזה בקבלה למסלול הנפרד בתואר השני). למי שמעוניינת (או מעוניין) במסלול זה כדאי לפנות לרכז/ת זרקור במקום מגוריה, על מנת לקבל עוד קצת מידע חשוב, ולהתייעץ על האופן המתאים ביותר עבורה. 

הכשרה מקצועית נוספת, אחרת, שהינה שוות ערך לעבודה הסוציאלית הקלינית, היא טיפול באמצעות אומנויות (לרבות טיפול באמצעות מוסיקה, תנועה, פסיכודרמה, דרמה תרפיה, או ביבליותרפיה). מטפלת באמצעות אומנויות הינה בעלת תואר שני בתחום. היתרון בתחום זה הוא שניתן להתקבל לתואר שני בטיפול באומנויות כמעט מכל תואר, כאשר בד"כ נדרשות השלמות מסוימות (שאורכות כשנה), ולעתים לא (תלוי בתוכן שנלמד במהלך התואר הראשון). מסלול ההכשרה במסלול זה הינו בד"כ בן 6 שנים: תואר ראשון 3 שנים, תואר שני שנתיים (בד"כ), והכשרה מעשית בת שנה לאחר סיום לימודי התואר השני. לאחר סיום מסלול ההכשרה, המטפלת בהחלט יכולה לפתוח קליניקה פרטית, ויכולה גם לעבוד במסגרות ציבוריות: במערכת החינוך, או מערכת הבריאות. חשוב לדעת שרוב התקנים הציבוריים (משרות) של מקצוע זה נמצאים במערכת החינוך (בתי ספר). חיסרון בולט של מסלול זה הינו יוקרה פחותה באופן מובהק לעומת מקצוע הפסיכולוגיה, וכן ביחס למקצוע העו"ס. עם זאת, ההכשרה הינה מעמיקה, רצינית ותובענית, והרמה המקצועית של הבוגרת לא נופלת משל עמיתיה במקצועות הדומים.  

קרימינולגיה קלינית 

מקצוע נוסף המקביל ברמתו לפסיכולוגיה הקלינית ולעו"ס הקלינית היא קרימינולוגיה קלינית. מדובר בנשות (או אנשי) מקצוע בעלות תואר שני בקרימינולוגיה קלינית, שסיימו התמחות (בת כשנה או פחות) במקצוע, ועברו מבחן ממשלתי. העבודה במגזר הציבורי עבור קרימינולוגיות קליניות היא בבתי סוהר, הרשות לשיקום האסיר, שירות המבחן, ואגפי הרווחה בעיריות. קרימינולוגית קלינית בהחלט יכולה לפתוח קליניקה פרטית ולטפל במגוון בעיות נפש. מסלול זה לא קיים כלל בהפרדה מגדרית – לא בתואר הראשון ולא בתואר השני, ולכן זכה לפופולריות נמוכה במגזר החרדי. עם זאת, ודאי שקרימינולוגית קלינית חרדית תוכל לתרום רבות לחברה בישראל, בזכות היכרותה עם המגזר החרדי, ויכולת גבוהה לטפל בעוברי חוק מתוכו. 

לימודי תעודה 

כעת הגענו לרמת ההכשרה הרביעית, והנחותה ביותר: לימודי תעודה בתחום הטיפול (כגון CBT, NLP או אימון – קאוצ'ינג). ישנן תעודות רבות בשוק – חלקן דורשות תואר ראשון כתנאי סף לקבלה לתכנית הלימודים, וחלקן לא דורשות תואר ראשון. חלק מן התוכניות מבטיחות לבוגרות "תעודת מטפל" לאחר 120 או 300 שעות לימוד (וזאת בהשוואה לאלפים רבים של שעות שלומד פסיכולוג). אז נכון, מבחינה חוקית – השוק פרוץ, ואין הגבלה חוקית בישראל על השם "מטפל". אפילו מי שסיימה כיתה י"ב ולא קיבלה כל הכשרה יכולה לפתוח קליניקה פרטית ולקבוע שלט על הדלת "מטפלת" או "פסיכותרפיסטית" (נשמע מפוצץ, נכון?). אך בוגרות ההכשרות הללו מקבלות הכשרה (לימודית ומעשית) כ"כ דלה, שמפחיד לחשוב מה יקרה אם תגיע אליהן נערה או אישה שעברה טראומה קשה, והן יצטרכו לפתוח איתה את הטראומה. רבים מן העוסקים בתחום טוענים ש"מטפלי התעודה" גורמים יותר נזק מאשר תועלת, למטופלים שהגיעו פגועים גם כך.  

סכנה נוספת הקיימת בתחום לימודי התעודה, היא לימודים בתוך מסגרת חרדית למהדרין, שאינה אקדמית. מסגרת כזו, עם היתרונות הרוחניים הטמונים בה, לא כוללת התייחסות מספקת לנושאים שהצניעות יפה להם, ושטיפול נפשי עוסק בהם פעמים רבות, מכורח המציאות, לרבות תופעות מכוערות הקיימות לצערנו בחברה האנושית בתחומים אלו. כמו כן, "מטפלת" שלא פגשה מטופלים גברים במהלך הכשרתה (כי הבטיחו לה "מהדרין"), לא תצליח בשום אופן לנהל טיפול זוגי, ולא תוכל להבין היטב את הדמויות הגבריות בחיי המטופלות שלה. 

בנוסף, בד"כ בוגרת של "קורס" כזה או אחר מבינה שאין לה כלים אמיתיים לטפל באנשים, ולכן תלמד עוד קורס ועוד קורס – שלל הקורסים הללו לוקחים לא מעט זמן ועולים הרבה מאוד כסף, כך שעדיף ללכת ב"דרך ארוכה שהיא קצרה" וללמוד מקצועות טיפוליים במסגרת מקצועית ראויה ומפוקחת. 

יש לציין כי ישנם לימודי CBT לגיטימיים הפתוחים בפני יתר אנשי המקצוע המוזכרים לעיל, אך הקבלה אליהם מותנית בלימודים משמעותיים קודמים (בד"כ תואר ראשון ושני, ולעתים אף ד"ר). 

הקוראת ששרדה עד כה מבינה ככל הנראה את המורכבות הקיימת במקצוע, ואת מסלול ההכשרה המפרך. עם זאת, נדמה שעבור מי שהתחום מתאים לה, אין סיפוק כמו להעמיד מחדש על הרגליים מטופלת שהגיעה פגועה ושלא יכולה היתה לנהל אורח חיים רגיל טרם הטיפול. חשוב להדגיש כי במרבית המקרים (אם לא בכולם) מטפלת טובה לא "מעלימה" את הבעיות של המטופלים והמטופלות שלה, אלא מסייעת להם לעבד את הפגיעה, הקושי או הטראומה, ולנהל את חייהם ברווחה נפשית, על אף הקשיים. עבודת קודש! 

לסיכום: